החלטה בתיק בש"פ 7480/05

1.        זוהי עתירה לגילוי ראיות החוסות תחת תעודת חיסיון, אשר נחתמה על-ידי שר הבטחון, ביום 18.1.05, במסגרת תפ"ח 1229/04, בו נאשמת העותרת בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב.    

           כנגד העותרת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירות של סיוע לאויב במלחמה, מסירת ידיעה לאויב ולתועלתו, מגע עם סוכן חוץ, החזקת נשק בלא רשות על-פי דין ותמיכה בארגון טרור. באישום נוסף מיוחסת לעותרת עבירה של הפרת הוראה חוקית. כתב האישום הוגש לאחר שהמערערת ועדים נוספים נחקרו על ידי שירותי הביטחון. ביום 18.1.05 חתם שר הבטחון על תעודה בדבר ראיות חסויות בעניינה של העותרת, בהתאם לסעיף 44(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: הפקודה). לפי התעודה הוטל חיסיון על מקורות המידע של קהיליית המודיעין, וכל פרט שיש בו כדי לחושפם; שיטות ודרכי פעולה, נהלי עבודה, אמצעים טכניים ודרכי איסוף מידע של קהיליית המודיעין; תפקידם, משימותיהם וכינויים של אנשי קהיליית המודיעין וכל פרט אחר שיש בו כדי לחשוף את זהותם; פרטי מבצע "דמעות תנין" וכן דרכי פעולה ושיטות מבצעיות הנהוגות על-ידי צה"ל, זולת מועדי המבצע, מטרותיו והמידע שבעזרי המודיעין הרלוונטיים. לאחר הוצאת התעודה העבירה התביעה לעותרת פרפראזות של חלק מחומר החקירה אשר מאפשרות להוציאו מגדר החיסיון.

           בתאריך ה-22.5.05 הגישה העותרת לבית משפט זה עתירה לגילוי ראייה חסויה (בש"פ 4857/05 טלי פחימה נ' מ"י (טרם פורסם); להלן: העתירה הקודמת). בעתירתה הקודמת ניסתה העותרת לתקוף את תעודת החיסיון בכללותה, וטענה בעיקר כי לשונה הכללית אינה מתיישבת עם סעיף 44 לפקודה, כי היקפן המצומצם של הפרפראזות שהועברו אליה וניתוקן מהקשר הופך אותן חסרות תועלת מבחינתה וכי תחת תעודת החיסיון הוכנס חומר החורג ממנה. העתירה נדונה בפני כבוד השופטת א' פרוקצ'יה. השופטת בחנה את חומר הראיות החסוי וביום ה-15.07.05 דחתה את העתירה בהחלטה מנומקת היטב, בכפוף להוצאת פרפראזה נוספת אחת מחומר הראיות.

2.        כאמור, עתירתה של העותרת כנגד תעודת החיסיון נדונה כבר בפני בית משפט זה. מדוע, אם כן, חוזרת היא ועותרת? לטענתה, מאז נדחתה עתירתה, בעקבות הדיונים שנערכו בבית המשפט המחוזי, התעוררו עניינים חדשים המצדיקים את עתירתה הנוכחית. ביום ה-18.7.05 העיד במשפטה של העותרת מוחמד אל-רול (להלן: אל-רול). לדעת העותרת, אל-רול הוא עד התביעה העיקרי נגדה, ואישומה בדבר סיוע לאויב במלחמתו מתבסס על עדותו. עדותו של אל-רול נמסרה למדובב המכונה "אבו-נידאל" (להלן: אבו-נידאל), בכלא באר-שבע בו שהה. בעדותו בבית המשפט המחוזי חזר בו אל-רול מגרסתו המפלילה שמסר בחקירה והוכרז עד עוין. אל-רול טען כי אמר את הדברים המפלילים בלחץ החקירה, בשל "תרגיל" שערך לו המדובב ומפחד שהאסירים שהיו עימו בתא יראו בו משתף פעולה עם ישראל ויפגעו בו. ביום ה-19.7.05 העיד בבית המשפט המחוזי המדובב אבו-נידאל, וביום ה-18.9.05 העיד חוקר השב"כ המכונה גילי, שהיה הממונה על חקירתו של אל-רול. השניים תארו באריכות את חקירתו של אל-רול, ובפרט את "תרגיל" החקירה שנערך לו. בעדותם נגלו פרטים כלליים רבים אודות האופן בו נערך ה"תרגיל", החורגים מהתרגיל הפרטני שנעשה לאל-רול. העדים השיבו לשאלותיה של התביעה בנושאים אלה כמעט ללא הפרעה, אך חלק מהשאלות שהפנתה אליהם ההגנה באותם נושאים נחסמו בשל התנגדותה של התביעה, בטענה שהן חוסות תחת תעודת החיסיון. מוסכם על הכול, כי בקשה זו אינה משמשת במה לביקורת משפטית על החלטתו הקודמת של בית-המשפט העליון. צמצמתי, אפוא, גם אני עצמי לשאלת נפקות ההתפתחויות במשפט עצמו, להבדיל מבחינה חוזרת של החומר שכבר נבחן.

3.        בפיה של העותרת שתי טענות. ראשית, לדידה הפכה תעודת החיסיון, הלכה למעשה, חד-צדדית: בפועל מביאה התביעה ראיות שיש בהן כדי לחשוף את שיטות העבודה של שירות הביטחון הכללי ככל שהללו נחוצות לטיעוניה, אך משבאה ההגנה ומבקשת להיעזר באותם חומרי-חקירה או לחקור את אותם עדים, בקשותיה נחסמות על-ידי תעודת החיסיון:

באופן שיטתי מתייחסת התביעה לתעודת החיסיון באופן מניפולטיבי... הקריטריון לגילוי או אי גילוי של ראיות אינו שיטות החקירה או המידע החסוי המצוי בהן, אלא האם הן מסייעות לתביעה אם לאו (סעיפים 17,18 לעתירה).

           העותרת סבורה, כי התנהלות הדברים עומדת בניגוד לסעיף 44 לפקודה, לפיו אמורה תעודת החיסיון לחול על התביעה וההגנה באותה מידה. העותרת גרסה בפנינו כי מרגע שאפשרה המדינה לחשוף את תרגיל המדובבים שנערך לאל-רול על פרטיו, הגם שהוא חוסה לכאורה תחת החיסיון על שיטות העבודה של קהיליית המודיעין, צריך היה לאפשר לה לחקור את העדים אודותיו, ללא הגבלה. יתר על כן, טענה העותרת בפנינו, כי מרגע שהפכה גלויה העובדה ששירותי הביטחון נעזרים בתרגילי חקירה, וכן נחשף האופן בו הם נערכים, יש לאפשר לה לחקור אודות כל התרגילים שנערכו לעדים בפרשה, ובפרט אודות התרגיל שנערך, לטענתה, לה-עצמה. העותרת מדגישה, כי לאור סעיף 10א לפקודה, המאפשר להעדיף את אמירתו של הנאשם בחקירה על פני עדותו בבית המשפט, נודעת לשאלות בדבר אופן החקירה משנה-חשיבות, כיוון שיש בהן כדי להשפיע על המשקל שיוענק לראייה. טענתה הנוספת של העותרת היא, כי הראיות הנמסרות בבית המשפט מגלות פרטים שלא נמסרו לה לפני המשפט.

           העותרת מבקשת, אפוא, להורות על חשיפת כל מסמך או ראייה אחרת הנוגעים לחקירתו של אל-רול; על גילוי שמותיהם או כינויים של אנשים נוספים שנכחו באותן בחקירת על מנת שיוזמנו להעיד; על גילוי כל ראייה המתייחסת לתרגילי החקירה שנערכו לאל-רול ולטענתה, לה-עצמה, ועל גילוי כל ראייה אחרת החיונית להגנתה.

4.        המשיבה, מצידה, טוענת כי המבחן היחיד המדריך אותה בבחינת חומר חסוי הינו מבחן חיוניותו של החומר להגנת הנאשם. לדידה, אין בחומר החקירה החוסה תחת החיסיון תמיכה לגרסתו החדשה של אל-רול, ואין בעדותו כדי להפוך את חומר החקירה החוסה תחת החיסיון לחומר החיוני להגנתה של העותרת. את מרבית טיעוניה שטחה המשיבה במעמד צד אחד, משום שהיתה בהם נגיעה לחומר החסוי עצמו.

5.        טענותיה של המבקשת, על פניהן, שובות את הלב. כיצד זה ייתכן שחומר החוסה לכאורה תחת החיסיון נחשף כאשר הוא תומך בגרסתה של התביעה, ונחסם כאשר הוא עשוי לתמוך בגרסתה של ההגנה? אולם, לאחר שעיינתי בדקדקנות בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי ובחומר הראיות החסוי נגלתה לעיני תמונה מורכבת יותר והגעתי למסקנה שדינו של הערעור להידחות.

           סעיף 44 לפקודת הראיות, תחת הכותרת "חסיון לטובת המדינה", קובע בסעיף-קטן (א) לאמור:

אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם ראש הממשלה או שר הבטחון הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בבטחון המדינה... אלא אם מצא שופט של בית המשפט העליון, על-פי עתירת בעל-דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה.

           עניינה של תעודת החיסיון בה עסקינן נדון כבר, כאמור, בבית משפט זה. בפסק-דינה המפורט סקרה השופטת פרוקצ'יה את השיקולים המנחים את בית המשפט בעתירה לגילוי ראייה חסויה, ובעיקרם זכותו של הנאשם לניהול הליך הוגן והאינטרס הכללי בעשיית צדק וגילוי האמת מצד אחד, וביטחון המדינה מן הצד השני.

לא במקרה נקבע בחוק הליך מורכב לבדיקת ערכה של הראייה החסויה המוסתרת מעינו של הנאשם. היא נבחנת בתהליך משולש על ידי הגורם המוסמך ליתן את תעודת החיסיון, על ידי גורמי התביעה המופקדים על ניהול המשפט ועל ידי בית המשפט במסגרת סעיף 44 לפקודת הראיות (פסקה 7 להחלטתה של השופטת פרוקצ'יה בעתירה הקודמת והאסמכתאות המובאות שם).

           ככלל, עדיפה הגנתו של הנאשם על פני האינטרס של בטחון המדינה. אם יש בחומר הראיות ראייה החיונית להגנתו יש לגלותה, זאת על אף הפגיעה באינטרס הציבור (ע"פ 459/95 אבו-רמדאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 775;  בש"פ 6392/97בלביסי נ' מדינת ישראל, נא(5) 176):

נדרש איזון אנכי זהיר בין הצורך לגלות את הראייה לשם עשיית הצדק, לבין העניין שיש שלא לגלותה לשמירה על אינטרס ציבורי חיוני. חומר חקירה חיוני להגנת נאשם יהא עדיף על פני שיקולי הביטחון, ובמצב של ניגוד ביניהם, יגבר שיקול הצדק (פסקה 7 להחלטתה של השופטת פרוקצ'יה בעתירה הקודמת והאסמכתאות המובאות שם).

6.        בדונה בעתירה הקודמת בחנה השופטת פרוקצ'יה את חומר הראיות החסוי, תוך היזקקות לשני עניינים - האם טיבו של החומר מצדיק את החיסיון וככל שאכן כך, האם ניתן לבודד מתוכו חלקים ולהתיר את גילויים. לאחר העיון בחומר על בוריו הגיעה השופטת למסקנה כי טיפולה של התביעה במיון החומר, סיווגו וגילוי חלקים ממנו היה "רציני, מושכל ומוקפד ביותר" וכי למעט פרפראזה אחת, אין לסטות מהסיווג בו נקטה. השופטת החליטה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של שר הביטחון לעניין חסיונן של הראיות על-פי תעודת החיסיון והוסיפה:

אופן יישום החסיון, תוך הוצאת חלקים מהחומר החסוי וגילויים לעותרת מתיישב עם עשיית הצדק, ובד בבד מגן על אינטרסים בטחוניים חיוניים של המדינה ושל מערכות אכיפת החוק במלחמתן בפשע ובטרור. פרט לענין אחד שפורט לעיל, לא מצאתי כי החומר שנותר חסוי כולל עניינים חשובים להגנתה של העותרת. אוסיף מעבר לנדרש, כי חלקים ניכרים מהחומר החסוי לא רק שאין בהם כדי להועיל לעותרת בהגנתה, אלא טוב לה שנותרו חסויים מגלויים, ואין צורך להאריך בדברים. חלקו האחר של החומר נוגע בעניינים שכלל אינם קשורים בעותרת (פסקה 12 להחלטה).

7.        אחזור ואומר כי אין בעתירה זו משום דיון מחדש בטענות שהועלו בעתירה הקודמת. השאלות היחידות אשר מתעוררת בפני הן האם נפל פגם בהתנהלותה של התביעה לאחר שחשף אל-רול בעדותו את ה"תרגיל" שנערך לו, והאם חשיפתו של התרגיל שינתה את מצב הדברים כך שחומר ראיות שלא נדרש להגנתה של העותרת בעת שנדונה העתירה הקודמת, נחוץ לה כעת.